פסק-דין בתיק ב"ש 7269/06

העתירה

1.        לפניי עתירה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, בגדרה מתבקש בית-המשפט לקבוע כי המשיב, אלכסנדר דניס לוין, הנו בר-הסגרה לפדרציה הרוסית, זאת בגין חשד לביצוע עבירות רצח ושוד.

הרקע העובדתי לבקשת ההסגרה

2.      ביום 29.1.01 נשדדו בני הזוג המנוחים וולנטינה ויורי קובלנקו (להלן - הזוג קובלנקו ו/או המנוח והמנוחה), בביתם בכפר Prokhorovka המצוי במחוז Belgorod שברוסיה. חייהם של השניים קופדו בדקירות סכין במהלך שוד שבוצע על-ידי חבורה שפרצה לביתם. בחלוף כשנתיים ממועד הרצח נעצרו על-ידי רשויות החקירה ברוסיה ריאבסטב אנטולי ויקטורביץ (להלן - ריאבסטב) ופטרושקו ולרי אווגנביץ (להלן - פטרושקו), כחשודים בביצוע המעשה. בהודעותיהם בחקירה המשטרתית הודו השניים בביצוע השוד והרצח, וציינו כי מי שביצע יחד עמם את המעשים בצוותא היה המשיב, אלכסנדר דניס לוין. בהמשך הועמדו השניים לדין ברוסיה, הורשעו בביצוע העבירות דנן ונידונו לעונשי מאסר ממושכים. ביום 8.9.03, בעקבות פניית אינטרפול מוסקבה לאיתורו של המשיב, הודיעה חוליית האינטרפול בירושלים כי המשיב נמצא בישראל ומתגורר באילת. ביום 11.2.04 נתקבלה במשרד המשפטים בישראל, באמצעות חוליית אינטרפול ירושלים, בקשה למעצרו של המשיב לצורך הסגרה, וכעבור חודש, ביום 10.3.04, נתקבלה במשרד המשפטים בקשת ההסגרה הרשמית מאת הפדרציה הרוסית, בדרך דיפלומטית. הפדרציה הרוסית ביקשה להסגיר לידיה את המשיב לצורך העמדתו לדין ברוסיה, בגין עבירת רצח - לפי סעיף 105(2)(a)(g)(h) לחוק העונשין הרוסי, ועבירת תקיפה ושוד - לפי סעיף 162(3)(c) לחוק העונשין הרוסי (נספח ג' לעתירה). הבקשה הוגשה על-רקע הסכם בין מדינת ישראל לבין הפדרציה הרוסית, הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. ההסכם הוא האמנה האירופית בדבר הסגרה, שנכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.12.07, ולגבי הפדרציה הרוסית ביום 4.3.06.

הרקע המשפטי

3.        חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - החוק) מסדיר את עניין ההסגרה למדינות זרות וקובע תנאים להכרזתו של אדם כבר-הסגרה. כדי להכריז על אדם כבר-הסגרה נדרש כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת יתקיים הסכם הסגרה (סעיף 2א(א)(1) לחוק), וכי האדם נאשם או הורשע במדינה המבקשת בעבירה המוגדרת עבירת הסגרה, קרי: עבירה שאילו נעברה בישראל - דינה שנת מאסר או יותר (סעיף 2(א) לחוק). עוד נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת תתקיים הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק). כן קובע החוק רשימת סייגים להסגרה, וביניהם בקשה בגין עבירות בעלות אופי מדיני, חשד כי ביסוד הבקשה עומדים שיקולי הפליה גזענית או דתית, התיישנות, סיכון כפול, וסייגים נוספים (סעיף 2ב לחוק). בנוסף, קובע החוק סייג להסגרת אדם שהוא אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירה, המורה כי לא תתאפשר במקרה זה הסגרה, אלא אם תכלית הבקשה הנה העמדה לדין במדינה המבקשת, וכאשר זו התחייבה מראש להעבירו חזרה למדינת ישראל אם יורשע בדין ויושת עליו עונש מאסר (סעיף 1א). עוד נקבע בחוק, כי לא יוסגר אדם על עבירה שדינה במדינה המבקשת הוא עונש מוות, כשאין דינה כך בישראל, אלא אם התחייבה מדינה זו שעונש כזה לא יוטל או לא יבוצע (סעיף 16 לחוק). בהתקיים כל התנאים האמורים, ולאחר שהוכח כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה זו בישראל, מורה החוק כי בית-המשפט יכריז שהמבוקש הנו בר-הסגרה (סעיף 9 לחוק).

תמצית יריעת המחלוקת

4.        משמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים עולה, כי יריעת המחלוקת ביניהם מצטמצמת לכדי סוגיה אחת בלבד, והיא שאלת דיותן של הראיות שהועברו על ידי רשויות התביעה ברוסיה, בכדי להכריז על המשיב כבר-הסגרה, היינו, האם ראיות אלו מספיקות להרשעתו של המשיב באותן עבירות - שוד ורצח - על-פי הדין הישראלי, ובכך עומדות במבחן הראייתי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק. לטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, מכלול הראיות שהועברו על-ידי התביעה הרוסית יש בו כדי לבסס אישום נגד המשיב בגין עבירות שוד ורצח, על-פי המבחן הראיתי הנוהג בישראל. מנגד גורסת ב"כ המשיב, כי הראיות המפלילות את המשיב, שהומצאו על-ידי הרשויות ברוסיה ושהובאו לפתחו של בית-משפט זה, אינן מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירת אלה בישראל, ומשכך אין להכריז עליו כבר-הסגרה לידי הפדרציה הרוסית.   

דיות הראיות - המסגרת הנורמטיבית

5.        סעיף 9(א) לחוק ההסגרה מורה:

"הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה".

           בבוא בית-המשפט להכריע אם יש להכריז על אדם כבר-הסגרה, עליו לבחון את הראיות המונחות לפניו ולקבוע אם יש בנמצא די ראיות קבילות ובעלות משקל, המצדיקות הגשתו של כתב-אישום בעבירות שבהן נחשד, על-פי אמות המידה של הדין הישראלי. בבודקו זאת, לא ישים עצמו בית המשפט בנעליה של ערכאה דיונית המבררת את האשמה, לא יבחן את משקלן של הראיות למעט במקרים חריגים שבהם הראיות על פניהן נעדרות כל משקל, אלא אך יבדוק האם די בחומר הראיות, על פניו, בכדי לפתוח במשפט פלילי, במסגרתו תתברר חפותו של אותו אדם או אשמתו. עמד על כך כב' השופט מ' חשיןבע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294:

"... הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות - למעט מקרים שבהם על פניהם נעדרות הן הראיות כל משקל - וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק" (עמ' 300).

           שאלת המבחן אותו יש להחיל בבחינת דיות הראיות בהליך ההסגרה נדונה רבות בפסיקה. כבר בפסקי הדין הראשונים שעסקו בהליכי הסגרה נקבע כי על בית-המשפט לבחון האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית משפט מוסמך, האם יש בחומר זה אחיזה לאישום והאם אותן ראיות מאפשרות  להעמיד את המבוקש להסגרה לדין לו היו מבוצעות העבירות בישראל (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (2) 85; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (2) 449, 460) מבחנים אלה אומצו  בע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105, שם הוסיף כב' השופט (כתוארו אז) ברק,כי לצורך ההסגרה נדרשות ראיות "שאינן חסרות שחר, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין". עוד נקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון בע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; פסק דין מיום 5.10.00) באשר לאופיו ומהותו של ההליך, כי "מטבע הדברים אין הכוונה לקיים בעניינו של האדם שהסגרתו מתבקשת, שני משפטים פליליים, בשתי מדינות, שיבררו זו אחר זו, אם יש ממש באישומים המיוחסים לו"  (פיסקה 5 לפסק-דינו של כב' השופט לוי); הלכה זו חזרה ונשנתה בפסקי דין רבים לאורך השנים (ראו: ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 579; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 541; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נז(6) 481, עמ' 503; והשוו: ש"ז פלר, דיני ההסגרה, תש"ם-1980, עמ' 355)

התשתית הראייתית

6.        ב"כ היועץ המשפטי לממשלה צרף לבקשת ההסגרה את כל הראיות שהועברו על-ידי רשויות החקירה ברוסיה. חומר זה כולל: דו"חות פתולוגיים בדבר נתיחת גופות המנוחים; הודעותיהם במשטרה של שניים מהשותפים לרצח - פטרושקו וריאבסטב; הודעת חברתם של השלושה - סבטלנה איבנובנה; הודעת גרושתו של ריאבסטב - אולגה אלכסנדרובה; והודעת שכנתם של המנוחים - זנינה ויקטורונבנה. במסגרת הבקשה בכתב, הביא ב"כ המבקש את תמציתן של כל הראיות שהועברו על-ידי הפדרציה הרוסית, ובדיון מיום 2.6.07 הוסכם בין ב"כ הצדדים, כי תמציות אלו משקפות נאמנה את תשתית הראיות הגולמית שצורפה אף היא לבקשה (עמ' 10 לפרוטוקול). להלן תמצית חומר הראיות שצורף לבקשה.

דו"חות פתולוגים

7.      בדוחות הפתולוגיים, בדבר נתיחת גופותיהם של המנוחים, מיום 30.1.01, נקבע כי מותם של בני הזוג המנוחים אירע בליל 29.1.01, כי חייו של המנוח קופדו כתוצאה מדקירות סכין באזור הגרון, הצוואר, הכתפיים והריאות, וכי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדקירות באזור הבטן שהביאו לאובדן דם רב.

ההליכים הפליליים ברוסיה נגד שותפיו של המשיב